בשנה שעברה גלשתי לראשונה במדרונות המושלגים של ואל טורן, הדבר הכי חשוב שלמדתי שם היה שבגלישת סקי כל מה שצריך לדעת זה לשלוט במהירות שלך. כשאתה שולט במהירות ולא היא בך – אתה יודע לגלוש ויכול להתמודד עם כל מדרון.
אותו עיקרון, רק עם טמפרטורות, עובד גם בעישון בשר.
אצל J.D. Jason Dillard, פיטמאסטר, חבר שהוא אח, השליטה הקפדנית על הטמפרטורות במעשנה הוציאה בריסקט (ועוד נתחים) פשוט מושלמים. כן, יותר מזה של פרנקלין.
ההיכרות התחילה בכלל דרך חברה של אחותי מימי מציצים, Maayan, שעבדה אצל ג’ייסון, גרה בטקסס וחיברה בינינו. היא ידעה למה.
גיליתי טקסני אמיתי, שאוהב בכל רמ”ח איבריו את מה שהוא עושה, חש את הבשר, מקצב אותו כדי לקבל בדיוק את התוצאה שהוא רוצה, מייצר את הראבים שלו בעצמו, שומר ומתאים את הטמפרטורה במעשנה לאורך הדרך, דואג לבריסקט בזמן הסטאל, משפריץ עליו תערובת מבוססת חומץ תפוחים ואוהב מאוד לחלוק את הידע והנסיון הרב שלו.
ואחרי ההכנות, הגעתי למחרת לארוחה. כמו שאמרתי, הבריסקט – מושלם, הפולד פורק – הכי טוב שטעמתי בטקסס, וכולם עושים גרסאות שלהם לזה.
בארוחה הקרובה שלי, ביום רביעי בגלריה, יהיה בריסקט בשיטת העשייה של J.D. אני מתחיל ליישם.
לסיכום, אם אתם קופצים לטקסס – כנסו ל The Railhouse בקייל ותנו לג’ייסון חיבוק חזק ממני. ואל תוותרו על הבריסקט.
