בדרך ללב הנעול – אוכלים בשר בעוד מקומות.
והמקומות הכי טובים, הם אלו שהם החור בקיר, באנגלית זה נשמע יותר טוב – The Hole in the wall.
אז אחרי שנפגשתי עם חבר חדש Jason Dillard בקייל, פיטמאסטר שזכה כבר שנתיים רצופות בפרס הבריסקט הטוב ביותר, אבל על זה בפוסט נפרד, כי מגיע לו לחלוטין, הלכנו למילט, שנמצא ממש מעבר לכביש.
וכראוי למקום בלי יחסי ציבור מקייל ועד ישראל, היה לו בריסקט מעולה, רך ונימוח, נקניקיה שהוא מכין בעצמו – טעימה ומעושנת, חזה הודו – נטול בריין, אבל רך ולח (נו, באנגלית זה moist, נשמע הרבה יותר לח מ’לח’).
משם הפלגנו ללוקהארט, עיירה ציורית בת איזה 200 שנה שנראית כאילו מישהו עצר שם פעם לעשות BBQ, וסביבו כולם בנו את הבתים, כדי להיות קרובים לצלחת.
אז חוץ מכנסיה מרשימה, בתמונות, מלא חנויות וינטאז’, אמנות ועתיקות, יש את סמיטיס’, סמוקהאוס עתיק טיפה יותר מהעיירה, עם מעשנה קצת שונה. מדובר במבנה עשוי אבן בצורת ר’, בכל אחת מפינות המבנה דולקת מדורה מעצי אלון, העץ שכמעט כל ה’חגורה’ של מרכז טקסס מעשנת איתו, ארובת אבן גדולה ניצבת במרכז ה-ר’ ויונקת את העשן והחום לתוך המעשנה.
הפיטמאסטרים בסמיטיס’ לא מודדים טמפרטורה במעשנה או בבשר. הם עובדים עם תחושה. מניחים את הבריסקט ושאר הנתחים קרוב לאש, לאחר כמה שעות מזיזים אותו חצי מטר לכיוון הארובה, שם פחות חם ולבסוף – ליד הארובה – משם מגישים את הבשר ללקוחות. כל התהליך ללא השפרצת נוזלים על הבשר וללא עיטוף.
במבחן התוצאה, הבריסקט יצא טיפה יבש. אולי בגלל הבחירה של השותפה שלי למסע באותו היום ב’פלאט’ במקום בפוינט השומני יותר.
הצלעות והנקניקיות (שמתובלות רק ב מלח, פלפל ו’אהבה’) פיצו על הבריסקט היבשושי.
#smokeon
#Its_not_the_meat_its_everything_else_you_eat
#טיול_למיטיבי_לסת
#steakofmind
Steak of Mind