אני לא יודע מה אתם אכלתם לארוחת בוקר, אבל תשבעו בשבעוני.
איבדתי את תעודת הזהות (אם אתם רואים איזה מישהו שמזדהה כנמרוד ברנע, אבל הוא לא הנמרוד ברנע הזה, תגידו למשטרה. Will the real Nimrod Barnea please stand up, אבל אנחנו סוטים מהסיפור רגע) וצריך אותה לאיזה סידור, אז מצאתי בוקר חלש בעבודה והלכתי למשרד הפנים. לא, ביומטרי לא מפחיד אותי, אבל זאת שיחה אחרת.
שמתי את הבנות בגן ונסעתי ללשכת משרד הפנים הקרובה לביתי בפתח תקווה. עשרות רבות של אנשים לפניי, לקחתי מספר (יותר מחמישים אנשים לפניי) וראיתי את הקצב הנפלא שבו התור מתקדם. לא אכלתי ארוחת בוקר או שתיתי קפה ואין מצב שזה ממשיך ככה בקצב הזה.
יצאתי החוצה, ירדתי למטה ושאלתי מישהו מה כדאי לאכול בסביבה. לא היה לו מושג על מה הוא מדבר, כי מעבר לכביש, על גבול המדרחוב, יש מקום שעושה בורקס תורכי. מיד החלפתי את הבחירה שלי מטוסט ועשיתי בחוכמה. קיבלתי שירות עד לשולחן עם הבורקס הטרי ועשיר בגבינה, עם ביצה ונתנו לי רסק חריף שהוסיף המון. עם מלח וקצת פלפל למעלה מדובר במעדן.
מי שבסביבה של רחוב מוהליבר וצריך נשנוש, אני ממליץ בחום לעבור.
הספקתי לאכול, לשתות, לחזור למעלה והתור התקדם רק ב 16 מספרים. ערכתי את התמונה, כתבתי את כל הטקסט הזה כשבמקביל אני מתווכח עם Itay Harel על האיכות של וונדרמן השוואתית לסרטי אוריג'ין אחרים ועדיין המספר זז רק בחמישה מקומות. אני הולך להיות פה לנצח ואין לי מושג אם מתנהל איזה משא ומתן לחלץ אותי!