קבלת שבת.

בירושלים של ילדותנו, הבנים והגברים היו חוזרים מבית הכנסת עושים קידוש, בוצעים ומחלקים את הלחם. הנשים מגישות ארוחת דגים, סלטים. מסיימים בברכת המזון בפירות ותה.

חיפה, 2020 (כמעט).
ירושלים נותרה זיכרון עמום ורחוק בתודעתנו.

ב 16:30 מתחילה מסורת קבלת שבת במסעדות הנמל הוותיקות.
הולכים לפתוח שולחן באחד הפאבים או המסעדות הרומניות שבסביבה. נכנסים ל "ממליגה" הותיקה.

כולם מכירים את כולם, חיפאים מדורי-דורות. כל אחד שנכנס למסעדה מתקבל בתשואות שמחה ונשיקות.
האוזו והעראק נמזגים כמים.
איקרה לבנה ואדומה, בירות קרות, כבד קצוץ, ולחם לבן שנפרס לפרוסות עבות, כי כאן לא שמעו על גלוטן וגם הכולסטרול לא מעניין אף אחד.
כיסונים, מטוגנים ומבושלים במים עם בצל מטוגן מעליהם, פשטידות נהדרות. ופאפאנש….אפשר לאכול פאפנש ולמות.

ברקע, זמר הבית שר לנו בעפעפיים עצומות ובסלסולים שירים של שלמה ארצי, ממשיך בזוהר ובאביהו, ומקנח בנעימת הכלה מאיסטנבול.

אנחנו קמות לרקוד, נשים בוגרות, גיל חמישים פלוס, לא דופקת חשבון לאיש.
כבר ילדנו, גדלנו, האכלנו, למדנו, לימדנו.
עכשיו יש זמן לנוח ולהינות.

לידי, יפהפייה בת 87 מוזגת לעצמה את כוס האוזו השלישית. מציתה סיגריה אחרי סיגריה, עיניה הכחולות עדיין שובבות וערמומיות. מזיזה בעדינות שיער בלונדיני ממצחה.

"בואי לרקוד!" היא מושכת אותי ואת חברתי.

"מה הסוד לאריכות חיים?" אני תוהה, כשהיא מפזזת בלהט על רחבת הריקודים.

היא צוחקת, חדה כתער.

"לשתות אלכוהול טוב. לרקוד. לשמוח. תחיי כמו שאת רוצה. שלא יכתיבו לך כלום. תאכלי מה שבא לך, תבלי. הכל נגמר מהר. תחיי טוב." היא מסמנת למלצרית להביא לה את הכוס הרביעית.

מסיימים את קבלת השבת בשירי שבת מסורתיים, מתחבקים ומרימים כוסית לשנה החדשה.

אנחנו יוצאים מהמסעדה מתנדנדים ושמחים.
האוויר בחיפה נעשה קריר, אחרי קיץ לוהט ודביק במיוחד. אני קצת נצמדת אליו. מנסה ללכת ישר. צוחקת.

הוא מציץ בשעון. אני יודעת מה הוא חושב.
בתחילת השנה הלב מושך חזק לירושלים.

"נשאר זמן להתכונן לבית הכנסת", הוא מציץ בשעון "תארגנו בינתיים את השולחן לקידוש. את יודעת שחשוב לי להתחיל בזמן, שהמלאכים לא יחכו."